<h1>ספר כריתות לרבינו שמשון מקינון — לשון לימודים שער שלישי</h1>
<h2>דף ב.</h2>
פעמים מקשה לשתוק מרישא דמסיפא ידעינן לה ומתרץ לא זו אף זו. פעמים שאינו מתרץ כך, כגון בחד בבא בתרי תיבות, כגון האיש מקדש בו ובשלוחו קידושין (מ"א ע"א), ופריך השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא, ולא מתרץ לא זו אף זו, וכן פירקא קמא דב"ק (ח' ע"א) גבי מכרו לאחד או לשלשה בני אדם כאחד דפריך, השתא לשלשה בני אדם כאחד וכו', ולא מתרץ לא זו אף זו, וכן בפירקא שמיני דיומא (פ"ה ע"ב) אם עשה תשובה יוהכ"פ מכפר על עשה ועל לא תעשה, ופריך בגמרא על לא תעשה מכפרת על עשה מיבעיא, ולא מתרץ לא זו אף זו, אבל בפירקא קמא דמעילה (ב' ע"א) דקאמר במתניתין או שקבלו פסולין וזרקו את דמן, ומסקנא דפירושא דהך מילתא בגמרא (ה' ע"א) דבעי לאוכוחי היתר אכילה שנינו ולא זו אף זו קאמר, והגירסא ההיא מקויימת, וזה קשיא להא דאמרינן דלא אמר לא זו אף זו בתרי מילי בחד בבא, ונראה דהתם במעילה יש חידוש בכל תיבה, שקבלו לאפוקי ממאן דאמר היתר שחיטה שנינו, וזרקו לאפוקי ממאן דאמר היתר זריקה שנינו, אבל בו ובשלוחו בתיבת בו אין חידוש כלל, וכן על עשה אין לך דבר קל מעשה וכן לשלשה בני אדם ליכא למטעי.
<h2>דף ג.</h2>
כל היכא שמצינו בגמרא כי האי ריש פירקא קמא דחולין (ו' ע"א), דקאמר התם אפשר גזרו על תערובת של דמאי וכו' עד הלוקח יין (מבין הכותים) לתת בתוך אלונתית, דמוכח דלא גזרו על תערובות דמאי, ובתר הכי פריך ולא גזרו על תערובות דמאי, ויש להקשות דמשמע דלא פריך אלא מתוך סוגיית התלמוד דבעי לאוכוחי מהא דהלוקח דלא גזרו על תערובות דמאי, וזה אינו, דלעולם מצי פריך מהא מתניתין להא מתניתין, וצריך ליתן טעם שאינו יכול להקשות אם לא מטעם שיטת התלמוד לפי עניינו, וכן בתר הכי גבי וכל היכא דכתיב אדם גריעותא היא, וכן בריש מעילה (ג' ע"א) גבי חטאות המתות, ובכמה מקומות בתלמוד איכא כי האי גוונא, וצריך לתת טעם לכל אחד לפי מקומו.
<h2>דף יא.</h2>
מצינו ב' לשונות שוים ואינם אחד, לא נהנין ולא מועלין דגבי קדשי גוים, תמורה (ג' ע"א) לא נהנין מדרבנן ולא מועלין מן התורה, ומצינו בדוכתא אחריתא לא נהנין מן התורה גבי דמי חטאת לא נהנין ולא מועלין, וראיה משופר של שלמים [ר"ה כ"ח ע"א] לא יתקע ואם תקע לא יצא, אלמא לית ביה מעילה כיון דלא יצא, דאי אית ביה יצא כמו שופר של עולה, וגם אסור מן התורה דאם לא כן יצא.
